הגימנסיה העברית הרצליה

כאן, במקום שבו ניצב מגדל שלום, עמדה פעם "הגימנסיה העברית הרצליה". בניין בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם היה מעין ארמון גדול ומפואר שבצלו חסו הבתים הראשונים של תל-אביב הקטנטנה. למה בחרו קומץ מייסדי תל-אביב להשקיע דווקא בגימנסיה ולא במבני ציבור חשובים אחרים? ומדוע בנו היכל מפואר ומרשים כל כך?
ובכן, כבר מראשיתה ראו המייסדים את דרכם כחלוצה בדרך להגשמת החזון הציוני, להקמת בית לאומי ולבניית תרבות עברית חדשה ורעננה. החינוך והתרבות הוצבו משום כך בראש סדר העדיפויות שלהם.
את הבניין הענק תכננו האדריכל יוסף ברסקי ובוריס שץ מייסד "בצלאל", כמעין מקדש חילוני גדול ומהודר, ארמון שיוקדש לחינוך והשכלה ויטופחו בו השפה העברית, יצירה תרבותית, אהבת הארץ ופיתוחה. עד מהרה הייתה הגימנסיה ללב הפועם של העיר ובה התקיימו כמעט כל הטקסים, המופעים, האירועים והתערוכות. היא משכה אליה תלמידים מהארץ ומהגולה ובוגריה היו בין מעצבי התרבות, היצירה, המדע והממשל של היישוב והמדינה שבדרך.
ראשיתו של המוסד הזה ב"הגימנסיה העברית" שהקימו ב-1905 ד"ר יהודה לייב מטמן-כהן ואשתו פניה. זה היה מוסד פרטי שפעל בדירתם בת שני החדרים שביפו. בשנה הראשונה למדו אצלם שבעה-עשר תלמידים ותלמידות. בשנה שלאחר מכן הפכה הגימנסיה למוסד ציבורי והוקמה "אגודת הגימנסיה העברית ביפו", עם ועד מפקח ציבורי. בסוף אותה שנה למדו בה כחמישים תלמידים ותלמידות. בקונגרס הציוני השמיני, שהתכנס ב-1907 בהאג, דיווח נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון על ביקורו בארץ ישראל. כשסיפר על הגימנסיה פנה למשתתפים בקריאה לתמוך בה: "המנהלים [של הגימנסיה] מסורים לתפקידם ועובדים במסירות מתוך מצוקה בתקווה שיימצא המוסד שיעזור להם... לתת לילדיהם חינוך גימנסיאלי עברי לאומי. הגיע הזמן שהסעד הזה יינתן להם". אחד מצירי הקונגרס, השופט יעקב מוזר מאנגליה, הודיע על תרומת 80,000 פרנק שוויצריים (כ-20,000 ליש"ט) להקמת בית לגימנסיה, בתנאי ששמה יהיה "הרצליה" (ובסופו של דבר תרם מוזר 250,000 פרנק).
ב-1909 תוכנן בניין הגימנסיה שיוקם על מגרש שרכשה הקרן הקיימת בשכונת אחוזת בית החדשה. האגף המרכזי של הבניין נחנך ב-1910, ובשנים שלאחר מכן נוספו לו שני אגפים סימטריים ועוד קומות.
ב-1912 אישרה הממשלה העות'מאנית רשמית את המוסד כבית ספר תיכון. ב-1914 למדו בגימנסיה 800 תלמידים, מהארץ ומרחבי העולם. למעשה, תלמידי הגימנסיה פרנסו רבים מתושבי תל-אביב (באמצעות חדרים להשכרה, פנסיונים, מסעדות, חנויות ועוד), כמו בערים אוניברסיטאיות. עם כניסת טורקיה למלחמת העולם הראשונה ב-1916, גויסו לצבאה 120 מבוגרי הגימנסיה. ב-1917 גורשו תושבי תל-אביב והתלמידים עברו לשפיה, לבת-שלמה ולחיפה. הצבא הבריטי הכובש הפך את בניין הגימנסיה לבית חולים צבאי, אך ב-1918 חזרו החיים למסלולם.
ב-1955 הונחה אבן הפינה לבניינהּ החדש של הגימנסיה בצפון תל-אביב, בין היתר כדי שאפשר יהיה לקלוט תלמידים רבים יותר, וב-1958 עברה הגימנסיה אליו. שנה לאחר מכן נהרס הבניין ההיסטורי. המחאה הציבורית נכשלה. על שטחו נבנה מגדל שלום מאיר, גורד השחקים הגדול הראשון בארץ ובמזרח התיכון, שנפתח ב-1965.

הגימנסיה הייתה בית יוצר לזהות העברית החדשה ולתרבותה; היא הטביעה חותם מהותי ועמוק על אופייה של העיר העברית הראשונה, על הארץ כולה ועל מורשתה החינוכית והתרבותית. במבנה הגדול והמפואר התקיימו כל הטקסים והאירועים החשובים בחיי העיר. התלמידים זכו לחינוך מרחיב אופקים בעברית, שחיבר בין המורשת היהודית לדורותיה, העבר התנכ"י, המפעל הציוני החדש והעידן המודרני. המנהל השני של הגימנסיה, ד"ר בן-ציון מוסינזון, ראה בלימודי התנ"ך בסיס לחידוש הרוח העברית והגימנסיה הייתה חלוצת השיבה אל התנ"ך, מורשתו ושפתו, והעמידה דורות של מורים ותלמידים שחונכו ברוח זו.
בגימנסיה פעלו בין היתר, אגודת הצופים, אגודת מכבי, תזמורת נוער ומקהלה, תנועות הנוער החלוציות, גדוד מגיני השפה שנאבק למען השלטת השפה העברית וחבורת "חבר'ה טראסק" – ראשוני הבוהמה שיזמו גם את חגיגות פורים ביישוב ואת העדלאידע. נוצקו בה יסודות לזמר העברי, למסורת המסעות להכרת הארץ ולטקסים, בהם קבלת שבת: ב-1946 התקיימה בה, בפעם הראשונה בעולם, עצרת זיכרון לקרבנות השואה; התלמידים עלו לקברות המכבים במודיעין; חג החנוכה כפי שאנו מכירים אותו עוצב בה; את שירת "התקווה" בעיבוד למקהלה של המורה לזמרה חנינא קרצ'בסקי, המלחין הראשון של תל-אביב, השמיעו בכל הטקסים ובעת ביקורי מנהיגים. קרצ'בסקי הלחין גם את המנון הגימנסיה – "פה בארץ חמדת אבות". גם יסודות לספורט הציוני בארץ ישראל הונחו בגימנסיה: המחנך צבי נשרי ייסד את ענפי ההתעמלות והכדורגל, ונבחרת הכדורגל של הגימנסיה הייתה אלופת היישוב העברי.

רבים מהתלמידות והתלמידים בגימנסיה גדלו והיו למעצבי התרבות, היצירה, המדע והממשל של היישוב ושל המדינה בדרך. נזכיר כמה מהם. בתחום הרוח והאמנויות: נחום גוטמן, נתן אלתרמן, אהרון ומתי מגד, יוסף מילוא, יהודית הנדל, אוריאל אופק, בנימין גלאי, בנימין תמוז, יעקב אשמן; בפוליטיקה ובממשל: משה שרת, לובה אליאב, שלמה הלל, יצחק זמיר, שלמה להט (צ'יץ'). בתחום המדעים והאקדמיה: פרופ' רות ארנון, פרופ' רות בן ישראל; בתחום הביטחון: אליהו גולומב, דב הוז, שאול אביגור, יהושפט הרכבי.

ראש העיר מאיר דיזנגוף אירח בגימנסיה את גדולי היישוב, מנהיגים ואנשי שם עולמיים. בין האורחים: ד"ר חיים וייצמן, גנרל אלנבי, הלורד בלפור, הברון רוטשילד, וינסטון צ'רצ'יל, פרופ' אלברט איינשטיין, הנציבים העליונים.

את הבניין הענק של הגימנסיה תכננו האדריכל הירושלמי יוסף ברסקי ומייסד "בצלאל" בוריס שץ, בסגנון אקלקטי מקושט. למעשה, הם עיצבו מעין מקדש חילוני המעלה על נס את ערכי החינוך והתרבות העברית הציונית החדשה כהד וכהמשך לפאר המקדש שהיה בירושלים. מיקום הגימנסיה (על פי הצעתו של מנחם שיינקין, חבר הוועד המפקח) היה בקצה הרחוב הראשי, הרצל. זהו מקום מרכזי ובולט, החוסם את הרחוב ומפנה אליו את כל המבטים. בוריס שץ השפיע מאוד על העיצוב האמנותי של החזית המפוארת. הוא יצר סגנון חדש המשלב מוטיבים יהודיים מסורתיים ממזרח וממערב עם מראה המקדש ותכנים מן התרבות העברית והמפעל הציוני. בחזונו, בית המקדש השלישי שיקום יהיה "בית נכאת (מוזיאון) לאמנות ישראל וחכמתו". ההזדמנות הגדולה הראשונה שלו לנסח באבן את החזון הזה הייתה חזית הגימנסיה. תוכנית החזית הושפעה ככל הנראה מספר שראה אור ב-1887, פרי עטם של האדריכל הצרפתי שארל שיפּייה Chipiez)) והארכיאולוג ז'ורז' פרו (Perrot). שני אלה יצרו בספרם סגנון אקלקטי-ארכיאולוגי דמיוני הנשען על אלמנטים שונים מן העולם העתיק בהשראת שרידים אשוריים, מצריים ואחרים. הספר משופע בציורי מקדשים, כולל בית המקדש שבנה המלך שלמה, והוא השפיע גם על תכנונם של כמה בתי כנסת גדולים באירופה.
את אבן הפינה הניחו למחרת תשעה באב תרס"ט, במעבר סמלי ומרגש מחורבן לגאולה. שיינקין, שנאם בטקס, אמר: "לאחר החורבן של יותר מאלף ושמונה-מאות שנים אנו בונים בתי-ספר בארץ ישראל והיום... אנחנו מניחים את אבן הפנה לבית ספר בינוני [כלומר חטיבת ביניים] שהוא יהיה מבוא לבית ספר עברי גבוה... הננו מניחים יסוד למקדש מעט שממנו יצאו בעוד דור, או דורות אחדים, גיבורי-ישראל שיצעדו בצעדי און על הרי ישראל".

כבר ב-1940 החליטה עיריית תל-אביב להרוס את המבנה כדי שרחוב הרצל יגיע עד לים. מצבו הפיזי של הבניין הידרדר, והוא היה צר מלהכיל את כל תלמידי הגימנסיה. הוחלט אפוא להעביר את בית הספר למשכן חדש ברחוב ז'בוטינסקי. בקיץ 1959 נהרס המבנה המקורי ברחוב הרצל. ההריסה עוררה כעס רב בקרב בוגרי בית הספר, אדריכלים ואנשי רוח. עם זאת, היא העלתה את נושא שימור המבנים למודעות הציבור. בעקבותיה הוקמה ב-1984 המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שסמלהּ הוא צללית הבניין ההיסטורי של גימנסיה הרצליה.

מגדל שלום מאיר - מבנה משרדים שנבנה בשטח שעליו עמד בניין "הגימנסיה העברית הרצליה" – נחנך ב-1965 ובמשך שלוש שנים היה הבניין הגבוה ביותר בכל יבשת אסיה. בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים פעלו בו "כל-בו שלום", מצפה נוף על הגג, מוזיאון שעווה ומתחם שעשועים בשם "מאירלנד". המגדל שימש גם זירה לצילום סרטים ובהם "עליזה מזרחי" (1967), ו"סיפורי תל-אביב" (1992).
כיום מוצגים במבואה פסיפסים מאת נחום גוטמן ודוד שריר על תולדות תל-אביב ובשתי הקומות הראשונות שוכן המרכז להכרת תל-אביב. המרכז מציג תערוכות שונות בנושאים הקשורים לתולדות תל-אביב, דגם של העיר ותוכנית אור-קולית.
המרכז להכרת תל-אביב – שעות הפעילות: א'-ה' 10:00 – 17:00 , ימי ו' וערבי חג 10:00 – 13:00
אתר: http://www.migdalshalom.co.il

כמה מטרים מכאן, בבניין הבורסה לניירות ערך שברחוב אחוזת בית 2, תמצאו את "State of Mind" – מרכז מבקרים ייחודי של פרויקט "תגלית" בשיתוף הבורסה, המציג את הישגיה של ישראל בתחום החדשנות, היזמוּת והטכנולוגיה. המרכז פתוח לביקורים בתשלום דמי כניסה ויש להזמין מקומות מראש.