בית הכנסת הגדול

בית הכנסת הגדול של תל-אביב, כמו גימנסיה הרצליה, היה בעל ממדים מונומנטליים יחסית לבתיה הקטנים של העיר. אבל עיקר גדולתו הייתה במסר האנושי והפלורליסטי שהעביר: סובלנות וקבלה של כל הזרמים, הדעות והעדות. את בית הכנסת הזה מימנו תושבי העיר, והוא תוכנן במיוחד כדי לגשר בין העדות והקבוצות. בראש הוועד שהופקד על הקמתו הוצב מאיר דיזנגוף החילוני, ויש בכך משום עדות לאופי הציבורי הכללי של המוסד ושייכותו לכל תושבי העיר: דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים.
ב-10 בנובמבר 1921 הונחה אבן הפינה למבנה, במעמד חגיגי שבו נמכרו שתים-עשרה אבני יסוד, כמניין שבטי ישראל, למוסדות ולאישים שונים – אולם הבנייה הושלמה רק לאחר שנים, ב-1928, בסיוע תרומה מהברון רוטשילד. בבית הכנסת הגדול התקיימו תפילות ואירועים דתיים שגרתיים, אך הוא שימש גם לעצרות וכינוסים תרבותיים ופוליטיים, לטקסים לאומיים, ואף לציון חגים והלוויות של גדולי היישוב ושל נפגעי פרעות. בשבתות ובחגים היה בית הכנסת מלא עד אפס מקום וגדולי החזנים מהארץ ומהעולם הופיעו בו. ביום העצמאות הראשון נערכה בו תפילה חגיגית בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן-גוריון וראשי הציבור. הרב ידידיה פרנקל, שכיהן כרבהּ הראשי האשכנזי של העיר תל-אביב בשנות השבעים, הנהיג מפגן של אחדות ישראל מכל העדות והזרמים בהקפות במוצאי שמחת תורה מדי שנה, ואפילו יצחק רבין, בהיותו הרמטכ"ל, רקד.
מתחילתו נועד בית הכנסת הגדול של תל-אביב להיות נכס עירוני השייך לכלל הציבור על זרמיו השונים, ולא רק לקהילת המתפללים. עם 66 מייסדי "אחוזת בית" נמנו 57 יוצאי קהילות אשכנז ותשעה יוצאי קהילות אסיה ואפריקה. כדי להימנע מהסכסוכים הבין-עדתיים שרווחו ביפו, הוחלט להקים רק בית כנסת אחד שישמש את בני כל העדות. אם כן, מבנה הציבור המפואר השני שהוקם בתל-אביב (הראשון היה מבנה הגימנסיה) היה בית הכנסת, מוסד דתי הפתוח לכל יהודי ומדגיש את זהותה היהודית והעברית של העיר הצעירה.

בית הכנסת הגדול היה מקום התפילה של הרבנים הראשיים לתל-אביב לדורותיהם ובהם הרב עוזיאל, הרב אהרונסון, הרב עמיאל, הרב טולידנו, הרב הלוי, הרב עמאר, הרב אונטרמן, הרב גורן, הרב פרנקל, הרב יוסף והרב לאו. רבים מהם היו לרבנים הראשיים לישראל והם זכו למעמד מרכזי ובעל השפעה בעיר ובארץ כולה.
קדם לכולם הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרא"ה), שכיהן כרב הראשי ליפו בעת הקמת תל-אביב ולאחר מכן כרבהּ של ירושלים וכרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. הרב קוק הקים את הרבנות הראשית ואת ישיבת מרכז הרב בירושלים. הוא נחשב לאבי הציונות הדתית וממעצבי השקפתה, הטיף לגאולת הארץ ואדמותיה וראה את הציונות בגדר "פעמי משיח".
לכל רב ראשי הייתה השפעה על העיר וחייה, ואחד הבולטים והחשובים היה הרב ידידיה פרנקל, שנודע גם כ"רב השכונות": בהיותו רב שכונות הדרום של תל-אביב, פעל לקירוב לבבות ומיזוג גלויות ואף יזם את מסורת ההקפות ההמוניות במוצאי שמחת תורה ואמירת שירת הים. הוא פעל למען תושבי תל-אביב ויפו בזירה הציבורית, ובתקופת המנדט עזר ללוחמי המחתרות ותמך בהם בעת צרה. בזכות היותו אהוב ומקובל על כל שכבות העם והמפלגות, משמאל ומימין, נבחר ב-1972 לתפקיד הרב הראשי של תל-אביב. הרב פרנקל הקדיש מאמצים רבים להנצחת זכר השואה והיה הראשון שאמר "קדיש" על מצבת הזיכרון בגטו ורשה. באחרית חייו העניקה לו העיר תל-אביב את התואר "אזרח כבוד".

למימון ההוצאות הכבדות של בניית בית הכנסת יזם ראש העיר מאיר דיזנגוף תקנה עירונית: על כל בעל מגרש שיקים מבנה יוטל ''מס בית הכנסת'' בגובה חצי גרוש למטר מרובע.
אדריכל העיר הראשון, יהודה מגידוביץ, שהוזמן לתכנן את בית הכנסת, הסתמך על תוכנית קודמת של האדריכל אלכסנדר ברוולד מ-1913 והציע להקים מבנה מרובע וסימטרי שאת אגפיו חוצה ציר מרכזי המוליך לארון הקודש. הבניין תוכנן להכיל יותר מאלף מקומות ישיבה ועוצב בסגנון האקלקטי שהיה נפוץ באותן שנים, המשלב השפעות מזרחיות ומערביות.
את המנורות, הוויטראז'ים וכלי הקודש יצר האמן זאב רבן מ"בצלאל" בסגנונו האופייני עם מוטיבים מסורתיים ולאומיים. קשיים בהקמת הכיפה הגדולה (שקוטרה 18 מטר) ובעיות מימון עיכבו את השלמת העבודה, שהסתיימה רק ב-1928. הבניין התנשא לגובה 25 מטר (כמו בניין בן 8 קומות), ובמשך שנים רבות היה המבנה הגבוה ביותר בתל-אביב ואפשר היה לראות את כיפתו כמעט מכל מקום בתל-אביב הקטנה. ב-1966 הוחלט לבצע בבניין שינויים מהפכניים לפי תוכניתו של האדריכל אבא אלחנני. התוכנית עטפה את הבניין בארבעים עמודי-ענק מבטון, שינתה לחלוטין את הכניסה ולמעשה העלימה את בית הכנסת הגדול ההיסטורי. השיפוץ הסתיים בראשית שנות השבעים.

מייסדי תל-אביב היו ברובם יהודים שומרי מסורת, ואופייה היהודי של העיר נשמר בקפידה במשך השנים. בשנותיה הראשונות נסגר רחוב הרצל לתנועה בשבת, ואבות העיר הקפידו לחבר בין עבר להווה, בין המסורת לחידוש, בין יהדות לתרבות העברית המתחדשת. פלורליזם זה, שהתקיים כבר מימיה הראשונים של תל-אביב, שזור בחייה כחוט השני גם היום: בעיר מתקיימות, זו לצד זו, קהילות דתיות רבות: אורתודוקסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות, ישיבות, חצרות אדמו"רים, אולפנות ומוסדות חינוך דתיים מגוונים. בשנים האחרונות מכהן רב ראשי אחד לספרדים ולאשכנזים גם-יחד, ביטוי ראוי לרוח הסובלנות ואהבת ישראל המאפיינת את העיר ואת תושביה.

ביום העצמאות הראשון התקיים בבית הכנסת הגדול בתל-אביב טקס הודיה רשמי, בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, שרים, רבנים וקהל רב. החזן אמר פרקי הלל [מ"מה אשיב" עד "אנא ה' הצליחה נא"] וכן נאמרו "תפילה לשלום המדינה", "הנותן תשועה" לכבוד נשיא המדינה פרופ' חיים ויצמן וראש הממשלה, "אל מלא רחמים" לזכר חללי המלחמה וקדושי השואה, "שמע ישראל", "ברוך שם כבוד מלכותו" 3 פעמים. "ה' הוא האלוקים" 7 פעמים. נקראה הפטרת "עוד היום בנֹב" ובן-גוריון התכבד בפתיחת הארון.
התפילה הועברה ברמקולים לאלפים שעמדו מחוץ לבית הכנסת, וגם שודרה ב"קול ישראל". היא הסתיימה בשירת "התקווה".

גם המאבק לעצמאות לא פסח על בית הכנסת: ביולי 1946, לאחר שהאצ"ל הטמין פצצות במרכז השלטון המנדטורי במלון המלך דוד בירושלים, ערכו הבריטים חיפושים ברחבי היישוב היהודי. במרתף בית הכנסת הגדול בתל-אביב התגלה מחבוא נשק (סְלִיק) של מחתרת לח"י.. המשטרה הבריטית עצרה את שמש בית הכנסת אליעזר נוימן שנשפט בבית דין צבאי ונידון לשנת מאסר. לציון האירוע הוצב לוח זיכרון ליד הכניסה לבית הכנסת ברחוב אלנבי.
עוד על פעילות הלח"י אפשר ללמוד בבית הלח"י, ברחוב אברהם שטרן 8.