מוזיאון ההגנה

מוזיאון ההגנה שוכן בבית מ-1923, שהיה ביתו של אליהו גולומב, ממייסדי ארגון ההגנה ומצביאו בפועל. הבית שימש מטה חשאי של הארגון, ואחרי קום המדינה הפך למוזיאון המוקדש לתולדות ההגנה. במוזיאון מוצגים הארגונים והפעילויות של כוחות המגן ביישוב העברי עד לפרוץ מלחמת העצמאות: בר גיורא, השומר, ההגנה, המאורעות, "חומה ומגדל", "המרד הערבי", ההתנדבות לבריגדה היהודית (החי"ל) בצבא הבריטי, הנוטרות, הפלמ"ח, מפעלי הרכש והתעש, ההעפלה והמאבק נגד שלטונות המנדט הבריטי. במוזיאון מתוודעים המבקרים לפרק מרכזי ומהותי בתהליך בניית עצמאות ביטחונית וצבאית. בבניין השתמרו שני חדרים כפי שעוצבו וסודרו בתחילת שנות הארבעים. למבנה המקורי נוסף מבנה בן ארבע קומות, וכל אחת מהן כוללת תצוגה.
במלחמת העולם הראשונה שירת אליהו גולומב בגדודים העבריים הבריטיים, והשתתף בכיבוש הארץ מידי התורכים. לאחר שחרורו ארגן כוח הגנה יהודי עצמאי לשמירת ביטחונם של תושבי הארץ.

בין הנחיותיו: "אל תלכו בקטנות ואל תשקיעו את כל כוחכם ומאמצכם ב'קיים', אל תתייאשו מהמציאות ועצרו כוח למרוד בה. אל תקטינו את ערך עצמכם, אל תאמרו מה אנו ומה כוחנו. כי אם יש בנו רצון חיים יש לנו כוח."

גולומב הבין שהגנת היישוב העברי מצריכה ארגון גדול ומסודר עם רבבות לוחמים. הוא נמנה עם מקימי ארגון ההגנה ולמעשה הנהיג אותו. אומץ הלב, היוזמה והחשיבה האסטרטגית שלו הציבו אותו בשורה הראשונה של המנהיגות הביטחונית הצעירה בארץ. מתוך ארגון ההגנה נולד צה"ל, אך הוא עצמו לא זכה לחזות בהקמת המדינה וצבאה.

מאז ראשית המאה ה-20 ועד הקמת מדינת ישראל פעלו בקרב היישוב העברי מספר ארגונים בעלי אופי הגנתי וצבאי. הצורך ביכולת צבאית התברר כבר בראשית התגבשות המפעל הציוני. מצעדים ראשונים ומהוססים הגיע היישוב בתהליך ארוך לכדי יצירת כוח מגן שאיפשר את הקמת המדינה ואת ההגנה עליה. ב-1907 הוקם הארגון הראשון, בר גיורא, שמטרתו הייתה להעביר את השמירה במושבות מידי הערבים לידי שומרים יהודים. פעילות הארגון התרחבה, וב-1909 הפך לארגון השומר.

הרכש היה המקור העיקרי לאספקת נשק לחברי ההגנה, לשם אימונים, שמירה ופעולות נגד ערבים ובריטים. העיסוק ברכש היה חשאי ביותר, כי נגד את חוקי המנדט הבריטי שאסרו על רכישת כלי נשק והחזקתם. עשרות מאנשי ההגנה נתפסו כשהובילו נשק או אחזו בו, והם נשפטו לתקופות מאסר ארוכות.
בימיה הראשונים של ההגנה הושג הנשק באמצעות יוזמות מקומיות, ולרוב הוא נשאר ברשות היישובים והושאל להגנה בעת הצורך. כשארגון ההגנה רכש נשק, הוא חילק ומכר אותו ליישובים, וכספי התמורה שימשו לרכש נוסף.
הצורך בהשגת אמצעי הלחימה חייב מגוון דרכים לרכישתם בארץ ובחו"ל ושיטות שונות להברחתם ארצה. בהוראת בן-גוריון הוגדל מאוד תקציב הרכש, והעוסקים במלאכה נדרשו להגביר את קצב הרכישות ולכלול בהן גם נשק כבד לסוגיו: תותחים, רכב משוריין ומטוסים. באפריל 1948 החלו לזרום ארצה בהיקף גדול אמצעי הלחימה שנרכשו.