פסל מאיר דיזנגוף

בשדרה, ממש מול הבית שבנה מאיר דיזנגוף, "האבא של תל-אביב" וראש העיר המיתולוגי שלה, ניצב פסלו, כשהוא רכוב על סוסתו "מהירה". דיזנגוף רכב על הסוסה כשסייר ברחובות העיר וכשהוביל את מסע העדלאידע בפורים, והרכיב עליה את ילדי העיר. גם ביאליק זכה לרכוב עליה.
תרומתו של של דיזנגוף במפעל הציוני ובבניית המדינה שבדרך הוא עצומה ורבת-ערך. במידה רבה היה דיזנגוף ראש הריבונות היהודית הראשונה מאז היציאה לגלות. ב-1911 הוא נבחר לראשות ועד תל-אביב, ובמשך 25 שנה (לא רציפות) הנהיג את העיר בהתלהבות. באישיותו המיוחדת השפיע על רוחה ואופייה של העיר.
תל-אביב שבחזונו הייתה עיר עברית מודרנית, נאורה, יוצרת ושוקקת חיים. היא גילמה בעיניו את האידיאל הציוני של עבודה עברית וריבונות יהודית בארץ ישראל. בעיניו, תפקיד ראש העיר לא התמצה רק בניהול חיי היומיום של התושבים, אלא גם בהשתתפות בהנחת היסודות לאומה מודרנית.

אמנם תל-אביב בימי דיזנגוף הייתה לא יותר מעיירה, אך הוא ייעד אותה לגדולות. הוא טיפח את ההשקעה בתרבות ובאמנות וכן במוסדות חינוך, קהילה, בריאות ורווחה שישמשו דגם למדינה העתידית. פיתוחה של תל-אביב היה בעיניו משימה ציונית חשובה לא פחות מזו של ההתיישבות החקלאית. העיר גילמה בעיניו את האידיאל הציוני של עבודה עברית וסימלה את העצמאות היהודית כמרכז עירוני מודרני ותוסס של עסקים, תרבות ובילוי. דיזנגוף יזם אירועי תרבות ומפעלי כלכלה, ובהם העדלאידע, המכביה, יריד המזרח, מוזיאון תל-אביב לאמנות וטקסים ציבוריים אחרים, שתרמו לאופייה של תל-אביב כבר בשנותיה הראשונות. ואכן, הוא זכה לעמוד בראש עיר שהייתה לגדולה שבערי ארץ ישראל, ובה יותר מ-100 אלף תושבים,.

בשנות העשרים, וביתר שאת בשנות השלושים, הייתה תל-אביב מרכז הבוהמה והתרבות העברית בארץ ובעולם. מתחילת שנות העשרים ואילך התיישבו בעיר, או בגרו בה, דמויות מובילות בתחומי התרבות והאמנות. המשוררים נתן אלתרמן, אלכסנדר פן ולאה גולדברג; המלחין יואל אנגל; מקים האופרה ומנצחה מרדכי גולינקין; הציירים ראובן רובין, יוסף זריצקי, ציונה תג'ר, נחום גוטמן ואריה לובין; והיו גם סופרים, עיתונאים, פסלים, רקדנים ושחקנים, ובראשם כוכבי הבימה חנה רובינא, אהרן מסקין וחבריהם שהתיישבו בתל-אביב סופית ב-1931. עשרות בתי קפה ומסעדות פעלו בעיר. כמה מהם שימשו אבן שואבת לאמנים, סופרים ואח"מים מהארץ ומחו"ל. כאלה היו קפה רצקי, שלג לבנון, בדר, גדנסקי ואררט. בשנת חייו האחרונה של דיזנגוף ראו אור בתל-אביב ארבעה יומונים, ופעלו בה חמישה תיאטראות, שמונה בתי קולנוע ותשע ספריות ציבוריות. מדי חודש נפתחו שתיים-שלוש תערוכות חדשות. גם התזמורת הפילהרמונית עשתה את צעדיה הראשונים בימיו, וקונצרט הפתיחה שלה נערך שלושה חודשים לאחר מותו.

"לא הבתים, הרחובות והבניינים מהווים עיר - כי אם תכונות תושביה: הלשון, אהבה לעבודה וליצירה, השוויון, החופש, האמונה בכוחות עצמנו, והרצון לחיות חיים של כבוד ושל עמידה בזכות עצמנו. שימרו על האידאלים הלאומיים שלנו, כי בהם טמון עתיד עירנו. יחי הגניוס היהודי; תחי העיר תל-אביב! "
(ביום הולדתו ה-75, 1936)
"ונהרו אליה מכל תפוצות הגולה כל הצמאים לחיים יהודיים לאומים... וכשם שבימי מלחמה אי-אפשר היה לגבר בריא לעבור ברחוב מבלי שישאלוהו: 'ההיית בחזית?' כן יבואו ימים ואיש יהודי לא יוכל לעבור בתפוצות הגולה מבלי שישאלוהו: 'הראית את תל-אביב?'
["עיר החלומות", 1929)
"בעיר זו רצינו לראות את אבן הפינה לבנייננו הלאומי הטריטוריאלי, בה רצינו לראות את סמל עצמאותנו הממלכתית, את הביטוי הראשון לחיי יצירה חופשיים, את המשענת הנאמנה לבניינה של
כנסת ישראל." (1935)
"מה גדול חלקה של תל-אביב הצעירה ביצירת התרבות העברית בארץ: הספר והעיתון, התיאטרון והמוסיקה, החינוך והאמנות... כי מתל-אביב תצא תורה והיא משמשת מרכז תרבותי לא רק לארץ
ישראל בלבד, כי אם לכל תפוצות הגולה." (1935)
"והיה כאשר תגיעו לגילי וציוויתם לצאצאיכם את אשר אני מצווה אתכם היום: אהבו את ארץ המולדת, אהבו את תל-אביב עירכם-אמכם – ואת האמת והשלום אהבו." (ביום הולדתו ה-75, 1936)

1861 25 בפברואר (שושן פורים), נולד באקימובצי, כפר בבסרביה
1882 שירת בצבא הרוסי בז'יטומיר (שם פגש לראשונה את צינה ברנר בת ה-13)
1885 נאסר לשמונה חודשים בעוון פעילות בתנועה המהפכנית "נרודניה ווליה" ("רצון העם")
1886 הקים בקישנייב סניף של אגודת "חובבי ציון" והתיידד עם משה לילינבלום ויהודה פינסקר
1887 נסע לצרפת ללמוד הנדסה כימית בסורבון, פריז
1892 נשלח על-ידי הברון אדמונד דה-רוטשילד לארץ-ישראל כדי להקים בית-חרושת לזכוכית בטנטורה
1893 נשא לאישה באלכסנדריה את צינה-חיה לבית ברנר
1894 התיישב באודסה לאחר שנכשלו מאמציו להקים את בית-החרושת לזכוכית בטנטורה
1905-1895 היה פעיל בתנועת "חובבי ציון"; התיידד, בין היתר, עם ח"נ ביאליק, שמעון דובנוב ואחד-העם
1904 הקים באודסה, עם זאב גלוקסמן, את "חברת גאולה" לרכישת קרקעות בארץ-ישראל
1905 חזר לארץ כנציג "חברת גאולה" לארץ-ישראל והתיישב עם רעייתו ביפו
1905 בשותפות עם מאיר אריסון, היינץ גרץ ור' מלץ הקים חברה מסחרית ליבוא, יצוא וספנות, ששמה "מ. דיזנגוף ושות' "
1906 הצטרף עם רעייתו לקבוצת המשפחות שייסדה לימים את "אחוזת בית"
1909 לאחר הקמת "אחוזת בית" בנה עם רעייתו את ביתם בשדרות רוטשילד 16
1911 נבחר לראש הוועד של "אחוזת בית"
1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ארגן את "הוועד להקלת המשבר"
1917 עמד בראש "ועד ההגירה" כאשר גורשו התושבים מתל-אביב
1918 חזר לתל-אביב וכיהן כיו"ר הוועד שלה
1921 נבחר לראש העירייה הראשון כשתל-אביב קיבלה מעמד של מועצה עירונית
1925 התפטר מראשות העיר על רקע מחלוקת עם סיעת הפועלים
1926/7 כיהן כמנהל מחלקת ההתיישבות העירונית של ההנהלה הציונית
1928 נבחר מחדש לראשות העיר וכיהן בתפקיד עד יום מותו
1930 צינה, רעייתו, הלכה לעולמה
1930 הקדיש את ביתו בשדרות רוטשילד 16 להקמת מוזיאון עירוני לאמנות
1931 מועצת העיר החליטה לנטוע את "גן מאיר" לציון יום הולדתו ה-70
1934 נחנך מוזיאון תל-אביב לאמנות לזכרה של רעייתו ונחנך רחוב דיזנגוף במלאות 25 שנה לעיר
1936 הקים את החברה לפיתוח תל-אביב, לסיוע בהקמת מבני קבע ליריד המזרח
1936 ב-23 בספטמבר הלך מאיר דיזנגוף לעולמו.

לקראת חגיגות המאה לתל-אביב בחרה העירייה בהצעתו של דוד זונדלביץ' לפסל של מאיר דיזנגוף רכוב על סוסתו. בניגוד למקובל בערים רבות בעולם שהציבו פסלי מלכים ומצביאים על סוסיהם, בארץ אין כמעט פסלים כאלה. למעשה, פסלו של דיזנגוף על סוסתו שונה מאוד מהפסלים הנפוצים בעולם – אין בו עוצמה מלכותית או צבאית. שימו לב: ראש העיר חבוש במגבעת והסוסה עומדת בשלווה, ללא רסן או אוכף. יתרה מזו: היא אינה ניצבת על כן מוגבה, אלא עומדת כמונו, על אדמת השדרה. אמנם יש כאן מנהיג דגול רכוב על סוס, אבל הוא תל-אביבי, משלנו...

מן האוב ההיסטורי של תל-אביב עולה דמות מרתקת, אשת העולם הגדול אשר טבעה את חותם הקוסמופוליטיות של תל-אביב לדורות. אם תל-אביב גילתה מיומה הראשון עניין ער בעולם המודרנה האירופי בכל תחומי התרבות: אופרה, ספרות, אמנות, מוסיקה, אדריכלות, תיאטרון, אופנת הלבוש – הרי שזה לא מעט בזכותה של צינה שהאצילה מרוחה על חיי החברה והתרבות בתל-אביב הצומחת והמתפתחת. צינה עשתה את טרקלין ביתה ל"סלון" פוליטי, חברתי ותרבותי – בית ועד לעילית התרבותית ולעסקנים מכל הסוגים במתכונת ה"סלונים" האירופאים שהכירה, קיימה אירועים מוסיקליים מיוחדים לכבודם של המפקדים הטורקים והגרמנים בתקופת המלחמה. במסגרת פעילותה החוץ-ביתית עסקה בחינוך, הייתה מעורבת בפעילות פילנתרופית מגוונת ואף פעלה במישור המוניציפאלי, אך עיקר השפעתה היה בתחום האמנות. אין תמה אפוא שכאשר החליט דיזנגוף להפוך את ביתו למוזיאון, עשה זאת למען הקם מזכרת נצח לנשמת אשת נעוריו, אשר בכל נפשה אהבה את היופי ואת האמנות, כלשונו. פרק הרואי בחייה של צינה היה פועלה בתקופה הנוראה של הגירוש מתל-אביב בשלהי המלחמה. צינה בחרה להצטרף למגורשים האומללים, אף שמתוקף מעמדה יכולה הייתה לבחור חלופות נוחות יותר. היא תמכה במגורשים, חיזקה את רוחם וטיפלה בנזקקים, שעה שמאיר דיזנגוף חירף נפשו למענם תוך שהוא מרחיק עד קושטא ודמשק.
(מתוך ספרה של יעל נויבירט, "הליידי של העיר הלבנה: צינה דיזנגוף פרקי ביוגרפיה", הוצאת עלי נבל, תל-אביב תשע"א)

לאחר פטירת אשתו צינה תרם מאיר דיזנגוף את הבית לזכרה, כדי שיוקם בו מוזיאון לאמנות. הוא אף רכש בכספו יצירות אמנות לאוסף המוזיאון. ב-1932 נפתח המוזיאון רשמית במעמד הנציב העליון, ודיזנגוף עצמו המשיך להתגורר עד למותו ב1936- בקומתו השלישית של הבית. בצוואתו הוריש את המקום "לילדי תל-אביב ולתושבי העיר" והוסיף:
" אי-אפשר לבנות בתים, לסלול רחובות ולשכלל עיר מבלי שנדאג לאסתטיקה ולהרמוניה, ומבלי לפתח בתוך האוכלוסייה את הטעם הטוב לכל יצירת אנוש. תחת לחץ ההשקפה הזו נוסד מוזיאון תל-אביב".
עד שנות השבעים פעל מוזיאון תל-אביב לאמנות בבית דיזנגוף, שהיה הלב האמנותי הפועם של העיר. מאז פועל במקום בית העצמאות. מוצגים בו שחזור של טקס הכרזת העצמאות שנערך במקום בשנת תש"ח – 1948 ומחווה לבעל הבית ואבי העיר, מאיר דיזנגוף.